המנחה של ד”ס היה גועלי כלפי כל הסטודנטים בקבוצה שלו (בפקולטות למדעים באוניברסיטה העברית המסטרנטים לומדים בקבוצות מחקר בהנחיית חבר סגל בכיר), אבל במקרה שלה הוא היה אגואיסט ונבזי במיוחד. זה הרי לא חדש שסטודנט אמור לחקור את הנושא שהמנחה שלו רוצה ולא את מה שהכי מעניין אותו או הכי יכול לתרום למדע, אבל המנחה של ד”ס החליט שהבעיה היא לא רק בשאלת המחקר ובמתודולוגיה אלא גם בממצאים.
הוא האשים אותה בפיברוק ממצאים, וכאשר אחד הדוקטורנטים האחרים בקבוצה הגיע לתוצאות זהות הוא האשים אותה שהיא הסיתה אותו. בנוסף הוא הגביל את הגישה שלה לציוד מעבדה, לחומרי דגימה והקפיד לא לסייע לה בכלל בחישובים ובניתוח הממצאים. פניות חוזרות ונשנות לראש החוג ולדיקנית הפקולטה לא העלו תוצאות, והיחס הלך והידרדר. בסופו של דבר הגיע היום שבו הניסוי האחרון הושלם, ומיד לאחריו ד”ס ניצלה כמה שבוע שבו המנחה היה בחו”ל, שיכפלה את כל הקלסרים ועזבה את המעבדה שלא על מנת לחזור. את המשך התזה שלה היא כתבה לבד בבית, ללא שום הנחיה, ועם איומים בלתי פוסקים מצד המנחה על איך שהוא הולך להכשיל אותה בבחינה (בחינת ההגנה על התזה נבחנת בחלקה על ידי המנחה, שבאופן נורמלי אמור דווקא להגן על הסטודנט ‘שלו’). קרן אור יחידה היתה דיקנית הסטודנטים, שלמרבה המזל היתה גם מרצה בחוג של ד”ס, שאיפשרה להשלים את התזה ולזכות בתואר.
והסוף של הסיפור? לפני חודשיים, כאשר ד”ס כבר עובדת בתפקיד בכיר בשירות המדינה, היא קיבלה שיחת טלפון מאחד הדוקטורנטים בקבוצה, שמבקש את אישורה לפרסום מאמר בכתב עת מדעי שבו היא והמנחה יופיעו כמחברים. מסתבר שהתוצאות ה’מזוייפות’ שלה היו מספיק נכונות שכאשר השתן ירד לו מהראש, הוא הבין שהיא בעצם השיגה ממצאים רבי ערך.
הנקודה המעניינת היא שלאורך כל התואר השני שלה, ד”ס מעולם לא נתבקשה לתת משוב לאיכות ההנחיה שהיא מקבלת. האוניברסיטה בכלל לא התעניינה האם היא מרוצה או לא. כאשר מחברים את הסיפור הזה לסיפורים נוספים כמו הפרופסור לסוציולוגיה שהטריד מינית את המודרניסטיות שלו, והחוקר בהדסה שפיברק תוצאות וסתם פיות לקולגות ותלמידים שהתלוננו, נוצר רושם מטריד מאד על איכות ההנחיה באוניברסיטת המחקר המובילה בישראל.
ובנושא אחר לגמרי, אם אתה מעוניין ללמוד ולדעת איך להתגבר על פחד קהל, אפשר לעשות את זה.
