“אם כך מתייחסים למי שעדיין לא שילם ולא חייב לכם כלום, ושבא לשלם 40,000, והוא כבר בעל תואר ראשון בהצטיינות – תארו לכם איך מתייחסים לחייל משוחרר שכבר נירשם ושילם…”
הסיפור המלא
רציתי להירשם לתואר שני בניהול – אתם יודעים, זה שעולה 40,000 ש”ח לשנה ולא הרגילים שעולים 10,000. אני לא אוהב לדבר עם אנשי משרד הרישום כי הם תמיד מנסים למכור לי בכח וגם לא באמת מכירים את תוכניות הלימוד, אז הגעתי לאוניברסיטה, והלכתי לבניין רקנאטי שם נמצאת הפקולטה.
לקח קצת זמן למצוא מי מטפל בזה. אין שום סוג של שילוט ובכמה חדרים שלפי התווית עליהם היו אפשריים (מזכירות החוג לניהול, מזכירות הפקולטה, התוכנית למוסמך וכד’) תמיד הפנו אותי למקום אחר, עד שבסוף אמרו לי שחדר 237 משמש את השיווק ושם יעזרו לי. החדר כמובן לא היה משולט אבל בגלל שהדלת היתה פתוחה ראיתי שהוא מלא בארגזים של פלאיירים וערימה של שלטי פרסום הבנתי שזה המקום הנכון. הוא כמובן היה ריק אבל המזכירה בחדר הסמוך אמרה שהגעתי למקום הנכון ושמיכל בטח יצאה לרגע.
חיכיתי רגע, ועוד רגע, ועוד עשרה וכמעט עשרים ואז בדיוק כשהפניתי את הגב נכנסה מישהי לחדר, לקחה נייר ויצאה. רצתי אחריה ושאלתי אם היא מיכל. היא אכן היתה מיכל. אמרתי שאני רוצה להירשם לתואר שני. היא אמרה לי שהיא מקבלת קהל עד שתים עשרה. הסתכלתי בשעון, והשעה היתה 12:15. רציתי להגיד לה שאני מחכה לה עוד מלפני שתים עשרה אבל בזמן שהצצתי בשעון היא כבר הספיקה להפנות לי גב, נכנסה לאחד החדרים וסגרה אחריה את הדלת.
נדהמתי – רק עד 12 אתם עובדים? בפקולטה לניהול, תוכנית מוסמך לאקזקיוטיבים? אתם לא חושבים שהמנהלים הנמרצים שאתם מנסים לגייס לתוכנית עשויים להיות עסוקים ולהזדקק לשעות קצת יותר גמישות?
ואם כבר אלו שעות הקבלה, אז לא כדאי באמת לעמוד בהן? לוודא שיש מישהו שמקבל בשעות האלו?
ובעיה נוספת – ונניח שאיחרתי בכמה דקות, לא היה עדיף לעשות מאמץ להיות זמינים כדי להשיג עוד סטודנט מוצלח?
לסיכום, אם כך מתייחסים למי שעדיין לא שילם ולא חייב לכם כלום, ושבא לשלם 40,000, והוא כבר בעל תואר ראשון בהצטיינות – תארו לכם איך מתייחסים לחייל משוחרר שכבר נירשם ושילם…
ובנושא אחר לגמרי, אם אתה מעוניין ללמוד ולדעת איך להתגבר על פחד קהל, אפשר לעשות את זה.
