לא תלונה ספציפית נגד חנות, אלא בעיה כללית בהמון חנויות – במיוחד חנויות בגדים אבל גם חנויות אלקטרוניקה: אתה נכנס לחנות, והמוכר/ת הנחמד/ה (או שלא) ניגשים אליך וכמעט תמיד הדיאלוג הוא:
“אפשר לעזור לך”
“לא תודה” ולפעמים גם “לא תודה, אני רק מסתכל”
והמון פעמים מיד אחר כך אני מרגיש צורך לצאת מהחנות. זה מעשה מטופש בכל כך הרבה רמות שמפתיע אותי שחנויות ממשיכות לעשות אותו.
א. בגלל הטון – מין כזו הרגשה כשאתה נכנס למשרד שלא שייך לך ומנסים לנפנף אותך.
ב. בגלל שזה גורם לך להרגיש שאם אתה לא מתכוון לקנות ממש עכשיו אז אתה מטריד. זה מחייב אותך לקבל החלטה על המקום האם אתה רוצה לקנות משהו, וכאשר התשובה היא ‘עוד לא’ אז המסקנה היא לצאת. זה לא שלא היית יכול למצוא שם משהו, זה שעדיין לא מצאת אותו אבל אתה חייב כבר להחליט..
ג. כי אתה עדיין לא יודע מה אתה מחפש. זה כל הרעיון בחנות ובמדפים, שאפשר יהיה לחפש.
מי שעובדים מאד נכון בתחום הזה הם איקאה – אצלם אף פעם לא ניגשים אליך בלי שביקשת, ואנשים מרגישים נוח להסתובב אצלם בחנות שעות על גבי שעות. לעומת זה, תמיד שכאתה כבר כן צריך איש מכירות, הוא תמיד שם במרחק קריאה. בצורה הזו אנשי המכירות שלהם לא עסוקים כל הזמן בלהטריד לקוחות ולבחון אותם אם הם כבר יודעים מה הם צריכים ולכן יש להם יותר זמן לעזור ללקחות שכבר גיבשו דעה ועכשיו צריכים תשובות לשאלות.
ובנושא נפרד לגמרי, מי שרוצה ללמוד להתגבר על פחד קהל, יכול לעשות את זה.
