אתמול התכנסו אלפי חרדים להלוויה המונית בירושלים. פעמיים.
חלילה לי להיראות כמגן של החסידות חסרת האחריות הזו, או של הזלזול המחפיר בטובת הציבור של החרדים,
אבל הלוויות, הפגנות, התפרעויות ובאופן כללי דברים שנעשים בחוץ הרבה פחות מדביקים ופחות צריכים להדאיג אותנו. אחוזי ההדבקה בהם הם אפסיים, ואין שום מחקר רציני שמראה הדבקה גבוהה או אפילו נמוכה בפעילויות בחוץ, כי פשוט אין.
אלו המקומות הסגורים והצפופים שבהם נדבקים המונים כל פעם- בתי כנסת שמקיימים מניין בפנים במקום בחוץ, תלמודי תורה שסוגרים את החלונות שלא יישמעו מבחוץ, חתונות, מסיבות (גם של אסיד וגם של טיש).
אבל זה מוביל לאנרכיה…
בעיקרון אני מסכים שמה שרואים שם זה לעשות את זה מהמקפצה. זה לזלזל במוות של אנשים, ובסבל של אלו שבסגר, וזה לעשות לכולם ‘נא’ בעין. וזה מחליש את היכולת של המדינה לאכוף בהמון מקומות אחרים שבהם הקורונה היא כן סכנת נפשות.
אבל… בהנחה שהמלחמה בקורונה היא מלחמה במשאבים מוגבלים – של כסף, של זמן, של עוצמה פוליטית, של מחיר נסבל בחיי אדם – אז במלחמה כזו צריך לבחור את הקרבות בחוכמה. להילחם את הקרבות שבהם יש מקסימום רווח במינימום תוצאות.
והמלחמה בהלוויות, ובהפגנות בבלפור, ובזקנים שיושבים בכיכר או במתופף שלקח סט תופים להרי ירושלים ונקנס שם – הם קרבות שאפילו אם ניצחת בהם הרווחת מעט מאד.
אז אם אפשר להכריז מלחמה על הטישים, ועל החתונות ההמוניות (של החרדים ושל הערבים), ועל מסיבות אסיד במרתפים של תל אביב – אז אתה באמת תציל חיי אדם.
אני מבטיח, ותבדקו אותי עוד שבוע, שכמו שאף הלוויה המונית קודמת לא הפכה למוקד הדבקה גם זו לא.
