במשך שנים היה לסטודנטים במעונות איינשטיין של אוניברסיטת תל אביב סופר צמוד שהיה לא גדול ולא-הכי-נקי אבל לא יקר ומאד-מאד מהיר. קראו לו ‘סופר בונוס’ ולמרות שטענו שיש לו סניפים גם בשרון הוא התנהג די כמו חנות מכולת.
המגוון היה נסבל, העיצוב היה מה-80’ז אבל המחירים היו נוחים ובמיוחד היה שם שירות סופר מהיר, מהסוג שפשוט לא רואים יותר בארץ (יום אחד אני אכתוב על איך ה’קופה מהירה’ היא תמיד הכי איטית). זה היה מקום שהיה מספיק מהיר שלפעמים במקום לגשת לפיצוציה ממול הייתי הולך אליו. לפני חצי שנה זה נגמר כאשר רשת מחסני להב קנתה את הסניף הזה ומשם הדברים התחילו להתדרדר.
כלומר הניקיון והעיצוב לא היתדרדרו, ובאמת קשה להם למצוא לאן, אבל המבחר ירד והשירות גם. מבחינת מבחר מחסני להב דוחפים את מותג הבית שלהם שנקרא בשם המביך “המותג” לכל קטגוריה בלי לעשות שום סוג של בקרת איכות, והתוצאה היא שמוצרים איכותיים נעלמו ובמקומם אפשר למצוא בכל מדף את מוצרי הבית שלהם.
הדבר השני שקרה זה שהם מחליפים קופאים כמו גרביים ולא עושים להם מי-יודע-כמה מיונים, והתוצאה היא שהשירות איטי ונראה שלאף אחד לא אכפת. אם פעם ידעתי שאפשר לגשת לשם ולהיות תוך 10 דקות בחוץ, אני עכשיו מגיע אליהם רק כשיש לי עשרים דקות פנויות. זה די חבל עבור רשת קטנה שצריכה להתחרות מול שלושה סניפים של שופרסל במרחק של חמש דקות הליכה. זה גם קצת מצחיק כי הם אמנם מכולת לסטודנטים, אבל הם עדיין יושבים בצפון תל אביב והיו יכולים להרוויח מזה.
ובנושא נפרד לגמרי, מי שרוצה ללמוד להתגבר על פחד קהל, יכול לעשות את זה.
