זה לא פשוט להיות הימנית היחידה באוניברסיטת חיפה. אבל בכל מקרה, אירוע סתימת הפיות האלים שהתרחש באוניברסיטת חיפה, נחשב לקיצוני גם בעיני אנשים שלא חולקים איתי את אותה חזית פוליטית. יש דברים שהם common sence, והם בהחלט היו חסרים שם באותו יום.
דיקאנט הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, עושה סלטות באוויר, כדי לרצות ולקדש את רגשותיהם של הסטודנטים הערביים. כלומר, מעבר להקלות בקבלה (גם לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית), הארכת זמן במבחנים, הטבות במועדון הדיבייט, מלגות ופינוקים אחרים שיכולים להיות קריטיים בעולם התחרותי של האקדמיה (אותם לא מקבלים, למשל, עולים חדשים שעלו לפני יותר מ-4 שנים), האוניברסיטה עדיין מרגישה נקיפות מצפון על כך שסטודנטים ערבים (או שמא עלי לקרוא להם “פלשתינו-ישראלים?”…) הם מיעוט. לכן, היא לוקחת את עניין האפליה המתקנת צעד אחד קדימה, ועושה דברים אבסורדיים כמו לא להרשות הנפה של דגל ישראל בקמפוס (כדי לא לפגוע ברגשות של… הי, רגע, הם אזרחי ישראל הסטודנטים האלה, לא?) או כמו להקרין את הסרט “גן עדן עכשיו”, שהוא תעמולה תקשורתית המייצגת את עמדות מדינות ערב הנלחמות בנו (כן, יש קונפליקט. למעשה, יש מלחמה. ו…הסברה היא חלק ממנה..) בתוך הקמפוס. הכל, כדי לקדש את חופש הביטוי וחופש האומנות.
ובכן, אם בחופש ביטוי וחופש אומנותי עסקינן, מן הראוי שזכויות אלו יהיו סימטריות. מספר סטודנטים יהודים התאספו ליד האולם בקמפוס בו התקיימה ההקרנה (בתוך הקמפוס! היכן שבשביל לא לפגוע ברגשות, אסור להניף את דגל המדינה!), והקימו דוכן הקורא לבטל את ההקרנה. לא הייתה שם שום אלימות, פיזית או מילולית.
עם זאת, הדיקאנט מצא לנכון לעצור את הסטודנטים בעזרת אבטחה, ולקנוס כל אחד מהם ב600 שקלים על “התאגדות והפגנה” בלתי חוקיות.
וזה, אחרי שנציגי התאים הערביים מפגינים בבניין הראשי של שני וחמישי, לפעמים עם דגלים פלשטיניים, שלטים וצעקות, ללא הפרעה.
חופש ביטוי, הא?
