כאן אנחנו מסתכלים על גופים שעצבנו אותנו – עסקים, מוסדות, אירגונים, שהיו צריכים לתת לנו שירות והצליחו לדפוק אותנו בדרך מעצבנת במיוחד – ואנחנו מספרים את הסיפור של מה הם עשו לנו, כדי להזהיר את הציבור.

למה לספר?

כל אחד מכם מוזמן לספר את הסיפור שלו.  זה לא רק הרגשה טובה לפרוק את התיסכול, זה גם דרך להזהיר אנשים אחרים שלא יידפקו, ואולי גם ללמד לקח את אותו ארגון. חשוב שעסקים כאלו יידעו שהם מסתכנים בכך שההתנהגות שלהם תתפרסם.

תנו את מלוא פרטי האירוע

דוגמאות וציטוטים לא רק הופכות את הכתיבה שלכם ליותר אמינה, אלא גם ליותר מעניינת. זה מוכיח שאתם יודעים על מה אתם מדברים, ויעזור למי שרוצה להיזהר מאותו בעל עסק להיזהר.  לדוגמה אם אתם מזהירים מ’חנות סלולריים בסוקולוב’ זה לא עוזר לאף אחד, כי יש בחצי מהערים בארץ יש ‘רחוב סוקולוב’, ובכל רחוב כזה יש בטח 3-4 חנויות סלולר. ולא הוגן ללכלך על כולן.  הרבה יותר יעיל לכתוב את השם של החנות כמו בפוסט “Myphone לקחו לי את הטלפון ו… זהו בעצם. לא קורה כלום

אם יש לכם תמונות שצילמתם זה יעזור במיוחד.

תשמיצו, אבל תשמיצו סתם.

חשוב לבדוק שאתם לא סתם מעוצבנים אלא ממש יודעים על מה אתם מדברים, שלא תסתבכו עם לשון הרע. זה בלגאן. זה גם לא הוגן. החוק בישראל אומר שמותר בהחלט לומר דברים רעים על מישהו בתנאי שאתם יכולים להוכיח את זה (טענת ‘אמת-דיברתי’ קוראים לזה עורכי דין), ושזה רלוונטי לעוד מישהו חוץ מאשר אתם (טענת ‘עניין לציבור’).

לגבי הוכחה: זה לא אומר שאתם צריכים להביא הקלטת סתר של הפקיד מקלל אותכם, אבל זה כן אומר שאתם צריכים להיות מסוגלים לתאר מתי זה קרה, איך זה קרה, ולמי סיפרתם אחרי.

חשוב גם שזה יהיה רלוונטי לציבור.  אם גננת הרביצה לילד שלכם, או שפקיד סגר את המשרד לפני הזמן, זה חשוב לכל מי שצריך את הפקיד או ששוקל את הגננת.  אבל אם רבתם עם אמא שלכם על משהו שהיא אמרה לאבא, אז תכתבו על זה בבלוג שלכם. לא כאן.

תדאגו שאפשר יהיה להשיג אותכם

אנחנו נרצה לדעת שההודעה שלכם אמיתית. לא נחקור או משהו, אבל כן נבדוק שאתם לא סתם המצאתם, ושאתם באמת קיימים.  כמו כן ייתכן שבעל העסק יירצה להגיב, ואולי גם לפצות אותכם, אז כדאי שתהיה לו דרך.

אתם יכולים להיות אנונימיים, אבל תשאירו לנו פרטי קשר אמיתיים.